<h1>שבלי הלקט דין פת של גויים סימן א'</h1>
<h2>דף יז:</h2>
על פת של גוים נראה לי צדקיה ב"ר אברהם הרופא ינע"ם, שמכח ההלכה לא נמצא שום היתר בעולם שיהא אדם רשאי לאוכלו כשהוא בעיר, במקום שפת ישראל מצויה, רק בשדה הותרה, משום חיי נפש. והא דאמרינן בפסחים [מ' ע"א] בצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהם, יש לתרץ, במקום שנהגו לאכול פת של גוים, כדאמרינן בירושלמי [פסחים פ"ב ה"ב], דבמקום שנהגו מותר, ופירש רבינו ישעיה זצ"ל, דמקום שנהגו לאכול פת של גוים הוא מקום שאין פת ישראל מצוי, אי נמי יש לומר כמו שפירש רבינו חננאל זצ"ל, כגון שישראל רואהו ומסייעו באפיית הפת. ירושלמי במסכת שבת [פ"א ה"ד]. פיתן, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן אומר, מהלכות של עימעום הוא. אמר ר' יוסי קשיתא קומי ר' יעקב בר אחא, מהו מהלכות של עימעום הוא, כך אני אומר, במקום שפת ישראל מצויה, בדין הוא שתהא פת עכו"ם אסורה, ועימעמו עליה והתירוה. או במקום שאין פת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת גויים מותרת, ועימעמו עליה ואסרוה, אמר ר' מנא, ויש עימעום לאסור, ופת לאו מתבשילי גוים הוא, כך אני אומר במקום שאין תבשילי ישראל מצוין בדין הוא שיהיו תבשילי גוים מותרין ועמעמו עליהם ואסרום. אלא כיני במקום שאין פת ישראל מצויה, בדין הוא שתהא פת עכו"ם אסורה, ועמעמו עליה והתירוה, משום חיי נפש. רבנן דקיסרין בשם ר' יעקב בר אחא כדברי המתיר, ובלבד מן הפלטר. רבנו ישעיה זצ"ל פירש הכי, ופת לאו מתבשילי גוים הוא, פירוש, הלא הפת נאסרה מחמת בשולי גוים, וכי בתבשילי גוים כך אנו אומרים, שמקום שאין תבשילי ישראל מצויין שיהיו תבשילי גוים מותרין, בתמיה, כמו שבתבשילי גוים לא חילקו חכמים בין בעיר בין בשדה, כך לא יחלקו גם כן בפת, ולמה הותרה הפת בשדה, ומהדר, כיני, כלומר כך הוא בודאי, שאפילו במקום שאין פת ישראל מצויה, שתהא פת גוים אסורה כשאר כל בישולי גוים, אלא שהעם התירוה מאיליהן, ובית דין עמעמו עליה והעלימו עיניהם והניחום בהיתרן, ולא רצו למנעם ולאסור מפני חיי נפש, שבמקום שאין פת ישראל מצויה מה יעשה, לפיכך עימעמו עליה והתירוה, שהניחום בהיתר שהחזיקו ולא אסרוה להם. ובסוף דבריו פסק, וכן הלכה, דדוקא בשדה שאין פת ישראל מצויה, אי נמי בעיר שכולה גוים שם התירוה. ועימעמו עליהם ולא רצו למונעם, אבל בעיר באיסוריה קאי, ולא התירוה. והכי אמרינן לקמן בפרק השוכר [ע"ז ס"ה ע"ב], ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרא ליה רבא למיטחניה ולמיפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל, כי היכי דלא ליתו ישראל למיזבן מיניה, פי' אלמא מיכן מוכיח שאע"פ שהתירו העם את הפת, ובי"ד הניחום בהיתרם ולא מנעום, דוקא בשדה דלא שכיחא פת ישראל, ומשום חיי נפש, אבל בעיר לא, ומשום הכי התיר להם רבא שיעשו מהם פת וימכרוהו לגוים, שלא בפני ישראל, ששוב אין לחוש שמא יחזרו וימכרו אותה לישראל, שאין שום ישראל אוכל פת של גוים בעיר. ולגעולי גוים אין לחוש, דנותן טעם לפגם מותר. וכן מצאתי לאחד מן הגאונים, ישליו אהלי נגידי אלופי וקציני ומיודעי ר' צדוק, על מי פקחת עיניך, ועל מי שמת לבך, ואנכי הצעיר בבית אבי, ולרועה צאן לא הגעתי, אנה תהא בקנקני, להודיעך אם גיעולי גוים מותר בפת ואם לאו, כי במקומכם בדבר הזה אילו אוסרין ואילו מתירין, ומה אני ומה חיי להכניס ראשי בין ההרים, ולהכריע בין המחלוקות, אבל מה שבלבי אגיד לך. נראה בעיני, שאין בפת משום גיעולי גוים, שהרי בהרבה מקומות מצינו במסכת עבודה זרה [ל"ו ע"א] געולי גוים נותן טעם לפגם הוא. כגון, בדבש של גוים ובמשחא שליקא דארמאי, ובשלהי מסכת ע"ז [ע"ה ע"ב] קתני, וכולם שנשתמש בהם עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבן, תני חדא אסור, ותניא אידך מותר. הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, והא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. אלמא, סתם גיעולי גוים נותן טעם לפגם הם. וקיימא לן [ס"ח ע"ב], נותן טעם לפגם מותר, ולא מצינו בשום מקום בגיעולי גוים שיהא בהם נותן טעם לשבח אלא גבי קורט של חילתית, והתם כדמפרש טעמא, דאגב חלופיה בלע, דחילתתא מחזייא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסיר. אבל משום חתנות ודאי אסורה היא לכל ישראל, כדאמרינן, פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי אחד לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי כמה נאה פת זה מה ראו חכמים לאוסרה, מה ראו מ[שום] חתנות, אלא מה ראו לאוסרה וכו'. ועוד אמרו [שבת י"ז ע"ב] גזרו על פיתם ושמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם וכו', וכל האוכלה במקום שאיפשר לו בפת של ישראל עובר על דברי חכמים, ועל תקנת דניאל, ועל אחת מי"ח תקנות הקבועות, שאפילו אליהו ובית דינו אין יכולין לבטלה. ואל תהא גזירת חתנות קלה בעיניך, שהרי גדרו בה גדר גדול, שכן מצינו, כשגלו ישראל מבבל, לא שהו אלא שבעים שנה, ונתערבו בעמי הארצות. מפני שהיו אוכלין ושותין עמהם, מפיתן ומיינן, כדאמרינן [חולין ד' ע"ב] אין הסתה אלא באכילה ובשתיה, לפיכך גזרו עליהם. אבל שמעתי כי רבותינו שבצרפת נוהגין בו היתר, ואיני יודע טעמם, ולמה מפקפקים בו יותר מן היין, והלא בבית דין נגזרו שניהם, כדאמרינן פיתן ויינן ושמנן ובנותיהן, כלם מן י"ח דברים הן, ואפילו דניאל ביחוד גזר על שניהם, ואפילו למאן דאמר התיר רבי את הפת, לא התירה אלא משום חיי נפש, בשדה, במקום שאין פת ישראל מצויה, תדע שאין בה היתר, שהרי רבא שהיה מן האמוראים האחרונים התיר חטין השרויות ביין נסך לטוחנם ולאפותם ולמוכרם לגוים שלא בפני ישראל, לפי שאנו בטוחים שלא יאכל מהם ישראל מעתה, כדאמרינן, ההוא כריא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרא רבא לזבונה לגוים, איתיבי רבא בר ליואי וכו', עד שרא רבא למיטחניה ולמיפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל ותו לא מידי.
